גזר דין בתיק תפ"ח 1203/04

השופטת ב. אופיר-תום

1 .         מלכתחילה, הועמד הנאשם לדין בתיק זה בגין עבירת רצח שיוחסה לו.  ואולם, עוד בטרם החלה שמיעת ההוכחות בתיק, השכילו הצדדים לקשור הסדר טיעון ביניהם, שבמסגרתו שונו עובדות כתב האישום, ועבירת הרצח הומרה בעבירת הריגה.

הצדדים, כפי שהובהר לנו, לא הגיעו להסכמות בענין העונש והחליטו לטעון באופן חופשי.

משהובאו פרטי ההסדר בפנינו ומשהודה הנאשם במיוחס לו בכתב האישום המתוקן שהוגש לנו בעקבות ההסדר, הורשע בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - החוק).

בהתאם להסכמת הצדדים, הופנה הנאשם אל שירות המבחן לצורך קבלת תסקיר בעניינו בטרם גזירת דינו.

התסקיר שנתקבל עמד על נסיבות חייו של הנאשם, ועל הרקע שעמד מאחורי ביצוע מעשה הפשע על ידו, הכל, בעיקרו, היה זה תסקיר חיובי, כפי שיפורט בהמשך. 

2 .         מעיון בעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי ענין לנו באדם צעיר יליד 1983, שהתגורר בישראל ללא היתר שהייה כדין, אך חי חיים נורמטיביים ועבד לפרנסתו. עובדה זו עולה גם מתסקיר שירות המבחן, שהדגיש את שאיפתו של הנאשם, כאדם צעיר ונורמטיבי, להתקדם בחיים ולבנות עצמו בתחומי הפרנסה והמשפחה. האירוע נשוא כתב האישום דנן, כך מסתבר, שיבש את כל תכניותיו של הנאשם, ושם לאל את תקוותיו.

ביום 5.9.04, כך כתב האישום, פגש הנאשם את המנוח, תושב יפו כבן שבעים, שהזמינו לבצע עבודות שיפוצים בביתו, כפי שכבר עשה קודם. הנאשם, שנענה להזמנה, הגיע לביתו של המנוח, אך נוכח לדעת כי לא לצורך שיפוצים זומן אליו, אלא על מנת לספק יצריו של האיש. בהיותם בביתו של המנוח, פנה אליו זה ודרש ממנו לקיים עימו יחסי מין. משסרב הנאשם לדרישה זו, כך כתב האישום, התפתחה תיגרה בין השניים, שבמהלכה נטל הנאשם סכין שהיה מונח על השולחן, ודקר בו את המנוח מספר פעמים בחלקי גופו השונים.

שכן שהגיע לבית המנוח לשמע צעקותיו, ראהו שרוע על הריצפה, מתבוסס בדמו וסכין בידו הקפוצה. לאחר שהנאשם ביקש מן השכן להזעיק אמבולנס, עזב את דירתו של המנוח.

כאשר הגיע המנוח לבית החולים, מת שם מפצעיו.

3 .         אין צריך לומר שהנסיבות שתוארו לעיל, קשות הן. במיוחד כך, כאשר תוצאות המעשה הוא קטילת חייו של אדם, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. על כך עמדה התובעת בטיעוניה לעונש, בהסבירה, כי לא בכדי החליטה התביעה להעמיד את הנאשם לדין, בשלב ראשון, על עבירת רצח, ולא בכדי סברה שדינו להענש בהתאם.

עם זאת, נראה מן העובדות שבאו בפנינו, כי צדקה התביעה בהחליטה בסופו של יום לקשור עם הנאשם את הסדר הטיעון נשוא דיון זה, ולהמיר במסגרתו את עבירת הרצח בעבירת הריגה בלבד.

בטיעוניה לעונש, הסבירה התובעת המלומדת, כי אכן המדובר הוא, במקרה שנסיבותיו יחודיות, שהרי, הנאשם עשה מה שעשה במנוח, בתגובה לעלבון ולהשפלה להם זכה מצדו של זה אשר ניסה לכפות עצמו עליו. עדיין, המדובר הוא לדבריה, במעשה שהביא לקטילת חיי אדם, עובדה המחייבת התיחסות מחמירה בהתאם. והרי, כך גרסה, גם אם היה הנאשם נתון אכן במצב מצוקה שיצר לגביו המנוח, בהעמידו בפניו דרישה שפגעה בכבודו והשפילה אותו, יכול היה הנאשם לקום ולעזוב את ביתו, מבלי שימוש באלימות; קל וחומר, מבלי קטילת חייו של זה.

בטענה כן, היפנתנו התובעת אל אסופה של גזרי דין שהגישה לנו, בהם דנו בתי המשפט בנאשמים שהועמדו לדין על עבירות הריגה, אותן ביצעו בנסיבות דומות, ואשר נדונו לעונשי מאסר ארוכים כמתחייב מן החוק, בו נקצב לעבירה זו עונש של עשרים שנות מאסר (ר', תפ"ח 1049/00 מדינת ישראל נ' חליל בן איברהים חדד [פדאור (לא פורסם) 01(2)   763]; ע"פ 1456/01, חליל חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 609; ע"פ 3216/01, צאלח שכאר נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 583; ע"פ 7979/01, אדוארד צ'רניקוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 3682.

המדובר הוא בעניננו, כך התובעת, בעבירת הריגה המצויה על גבול עבירת הרצח, והמחייבת מיצוי הדין. על רקע זה עתרה להטלת עונש של לא פחות מעשרים שנות מאסר בפועל, על הנאם לצד מאסר מותנה.

4 .         הסניגור לעומתה, טען להקלה מירבית בענישתו של נאשם זה. לשיטתו, יש להסיק מעובדות כתב האישום, כמו גם מן התסקיר של שירות המבחן, כי ענין לנו בעבירה שנעברה בנסיבות שעמדו על גבול ההגנה העצמית, ואשר לא הותירו לנאשם כל ברירה אלא להשיב מלחמה שערה.  

והרי, כך הסביר, רק לאחר שהמנוח איים על הנאשם כי אם לא יעשה כדברו, יסגירו למשטרה על שהייה בלתי חוקית בארץ, רק אז פרצה בין השניים התיגרה שבמהלכה דקר הנאשם את המנוח אותן דקירות שגרמו בהמשך למותו. מה עוד, כאשר מוסכם, כך הסניגור, כי כאשר הגיעה המשטרה לביתו של המנוח, לאחר שהוזעקה על ידי השכנים, נמצא זה שרוע על הריצפה, כאמור, כשסכין בידו. הווה אומר, המנוח לא עמד כנגד הנאשם בידים ריקות, כאליבא דסניגור.

בנסותו לשכנענו עוד, שהנאשם פעל במצב של לית ברירה, הציע לנו הסניגור לשוות לנגד עינינו, במקום הנאשם דנן, נערה המאוימת באונס שמנסה להתגונן כנגד התוקף על ידי שימוש בסכין שנמצא לה תוך כדי האבקות עימו. כלום לא היתה זו זוכה להבנה?

לשיטתו של הסניגור, יש לגלות כלפי הנאשם הזה, אותה הבנה שמגלה בית המשפט דרך כלל, כלפי נערה במצבו.